פסק-דין בתיק עד"י 3017/09

המשיב שבפניי הורשע מכוח הודאתו בעבירות אשר יוחסו לו בכתב האישום המתוקן, שתיקונו הושג מתוקף הסדר טיעון בין הצדדים, התביעה והסנגוריה.

כפי האמור, הורשע המערער בהחזקת חפץ מבעיר, שהיא עבירה לפי סעיף 53(א)1 לצו בדבר הוראות ביטחון (יהודה ושומרון) (378), תש"ל 1970, וסעיף 14 (א)1 לצו בדבר כללי האחריות לעבירה, (יהודה ושומרון) (מס' 225).

כפי שציינתי לעיל, הרשיע ביהמ"ש קמא את המערער נוכח הסדר טיעון שהגיעו אליו הצדדים, ברם לא הושג הסדר שכזה לעניין גובה העונש, ומשום כך טען כל אחד מהצדדים את טענותיו, וביהמ"ש קמא הכריע לעניין זה כאשר גזר על המערער 15 חודשי מאסר לריצוי בפועל מיום מעצרו ועוד 10 חודשי מאסר מותנה.

כנגד עונש זה עתר המערער בפניי, ובנימוקיו טען הסנגור המלומד, כי אין העונש עולה בקנה אחד עם רמת הענישה המקובלת בעבירה מסוג זה שהורשע בה המערער, אין בהטלת העונש, כפי שהוטל, כדי לשמר את האינטרס הציבורי, יש בגזרת הדין משום יצירת אפליה בין נאשם לנאשם, ולא פחות מכך מן הראוי היה לקחת בחשבון את עובדת הסכמת המערער להסדר הטיעון, מבלי שהובטחה לו הטבה כלשהי בגין כך, כדי להקל משמעותית בעונש, דבר שלדעת הסנגור המלומד, לא נעשה.

עוד טען הסנגור, כי ביהמ"ש קמא לא נתן משקל ראוי לעברו הנקי של המערער, כמו גם לעובדה כי הודה, במסגרת הסדר הטיעון, וכאמור בלי הבטחת תמורה בגין זאת.

משום כל הטעמים האמורים לעיל, סבור הסנגור המלומד כי ביהמ"ש דלמטה החמיר עם המערער, ולא כך, לגרסת הסנגור, צריך היה לנהוג.

התביעה הצבאית טענה להיפוכם של דברים ולדעתה מן הראוי להגן על גזר דינו של ביהמ"ש דלמטה.

לדעת התביעה הצבאית לא היו מעשיו של המערער תמימים, כפי טענת הסנגור המלומד, והיא אף הסבה תשומת לב של ביהמ"ש זה לעובדת יצירת בקבוק התבערה ע"י המערער, ותפיסתו ע"י איש המשטרה, בגין ערנותו הוא, ולא משום הצהרותיו של המערער.

לדעת התביעה הצבאית, ובהתייחס לפסיקה, אף שלא מצאה גם היא תקדים אשר דומה בנסיבותיו ממש למקרה שבפנינו, אין להיעתר לערעורו של המערער ומן הראוי לדחותו על אתר.

 שמעתי בקשב רב את טענות באי כוח הצדדים ועיינתי גם בפסיקה אשר הוגשה לי, הן ע"י הסנגור המלומד והן ע"י התובעת הצבאית.

ביהמ"ש דלמטה, יאמר כאן, לא גזר את הדין בתיק זה בהינף קולמוס, אלא עשה זאת רק לאחר שנתן את הדעת, בגזר דין מפורט ומקיף לעניין זה. אכן כן, על פניו אין נראים מעשיו של המערער תמימים למראה. יש לזכור, את מה שהודה בו המערער, כי הוא ואחיו יצרו, בצוותא חדא, את בקבוק התבערה נשוא תיק זה.

את אותו בקבוק שיצרו נשאו עימם למחסום בקלנדיה. משהגיעו למחסום, ולעמדת הבדיקה, נתבקשו לפרוש את חפציהם. עדיין, בשלב זה, לא מבצע המערער דבר אשר יש בו כדי להעיד על כך כי בא להסגיר את עצמו (כדבריו בפני), שכן, מה קל היה יותר מאשר, באותו מעמד, לבוא ולומר מה נושא המערער בכליו. הוא לא עשה זאת, ורק לאחר שזיהה השוטר, אשר עמד במקום, את אותה שקית שחורה שבחזקת המערער, ורק לאחר שנשאל המערער מה יש לו בשקית. רק אז השיב, כי באמתחתו "בנזין".

גם אם הייתי רוצה לילך לקראת גרסתו של הסנגור המלומד, כי נתחלפו לו למערער המילים "בקבוק תבערה" ו"בנזין", גם אז סמיכות העניינים כפי שהעליתי לעיל, ושבהם הודה המערער, (כי הלוא אלה הדברים שקראתי במדויק מסעיף העבירה בכתב האישום המתוקן), איננה משרתת את גרסתו.

שלא לומר, כי לא הבינותי את אותו טיעון, שעל פיו מסוכסך היה המערער עם הוריו ומשום סכסוך זה נקשר בדרך זו או אחרת לבקבוק התבערה נשוא תיקנו.

ביהמ"ש דלמטה התייחס במפורש לכך שענייננו באדם בן 17 שנים, שהודה מיד בכתב האישום המתוקן, ונקודות אלה נרשמו, לדעת ביהמ"ש קמא, כנקודות קולא למערער.

אולם, בה במידה ראה ביהמ"ש דלמטה את החומרה היתרה אשר יש לייחס למעשיו של המערער ומחומרה זו לא התנער.

לאחר שעיינתי, חזור ועיין, בגזר דינו של ביהמ"ש קמא, ואחרי ששקלתי היטב את טענות הצדדים שבפניי, סבור אנוכי כי אין זה מן הראוי להתערב בגזר דינו של ביהמ"ש דלמטה ומשום זאת נדחה הערעור.

ניתן היום, 17 בספטמבר 2009, כ"ח התשס"ע, בלשכה. מזכירות ביהמ"ש תעביר העתק פסק דין זה לידי הצדדים.

שופט